חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פקידי האוצר טועים מטעים

"מדינה חפצת חיים אל לה לפגוע בבסיס כוח המגן שלה - ציבור משרתי הקבע". אלוף (מיל') רן גורן, יו"ר "צוות" לשעבר, על טיפול האוצר בסוגיית משרתי הקבע
14/07/2009


מאת: רן גורן (אלוף)*

 

ביום 9 ביוני 2009 התפרסם במוסף הכלכלי "דה מרקר" של עיתון "הארץ" מאמרו של מר רותם פלג, סגן הממונה על התקציבים והאחראי על תקציב הביטחון במשרד האוצר, תחת הכותרת "כמה אנשי קבע הם באמת לוחמים? לא הרבה". למחרת התפרסם בתקשורת מכתבו של שר האוצר מר יובל שטייניץ לרמטכ"ל בו הוא תובע מצה"ל להעלות את גיל הפרישה לגמלאות של הלוחמים ל- 46 ולאלה שאינם לוחמים ל-57.

 

דומה שמשרד האוצר, שנכשל בהכללת גזרותיו לגבי גיל הפרישה מצה"ל בחוק ההסדרים, פתח במתקפת-נגד, מגובה במאמץ תעמולתי ציבורי ותקשורתי, כדי לכפות את עמדתו על הצבא בדרכים אחרות. מתקפה זו מהווה עליית מדרגה במערכה שמנהל האוצר מדי שנה בעונת אישור תקציב המדינה, במסגרתה פקידיו הבכירים אינם בוחלים בכל צעד ציני ומכוער להכפשת משרתי הקבע והצגתם כשודדי הקופה הציבורית הנהנים שלא בצדק מתנאי שירות מפליגים בכלל, ותנאי פרישה בלתי סבירים בפרט. התייחסות האוצר לסוגיות אלה מוטעה ומטעה, ונוקטת סילוף מגמתי של עובדות, ערכים ותפיסות העומדים בבסיס שירות הקבע מיום קום המדינה, ותקפותם לא פגה גם בימים אלה.

 

דומה שפקידי האוצר, רובם ככולם צעירים חסרי ניסיון, משכילים ומוכשרים ככל שיהיו, מנסים להכתיב באמצעות התקציב את ערכיה וסדרי עדיפויותיה של המדינה, כאשר זווית ראייתם צרה כגודלו של "החור בגרוש" דרכו הם בוחנים את המציאות, והשיקול היחיד המנחה אותם הוא השיקול הכלכלי היבש. לדאבוני, שר האוצר, שמצופה ממנו כי יתפקד כ"מבוגר האחראי", מיישר קו עם פקידיו הלהוטים להציג הישגים בטווח הקצר שנזקם רב בטווח הארוך.

 

אנסה להתייחס לכמה מתפיסותיו המוטעות של האוצר לגבי הסוגיה שעל המדוכה.

 

הטעות היסודית הראשונה של האוצר היא בתפיסת הרכב המשרתים בצה"ל על-פי חלוקה דיכוטומית דו-קוטבית הכוללת מצד אחד את הלוחמים, המהווים כחמישית בלבד מכלל המשרתים בצה"ל, ולעומתם כל שאר המשרתים בקבע, המוצגים כבעלי מקצועות "אזרחיים" במהותם המשרתים, כביכול, רובם ככולם בקריה בתל-אביב או ביחידות עורפיות אחרות. מגרסת האוצר משתמע כאילו הלוחמים בלבד קובעים את כשירותו של צה"ל לממש את ייעודו לספק ביטחון לעם ישראל, ורק הם משרתים בתנאים קשים פיזית ושוחקים נפשית. אי-לכך, לפי האוצר, הלוחמים אכן זכאים לתנאי שכר ופרישה משופרים, ואילו חלקו הארי של ציבור משרתי הקבע, אותם הוא מכנה "פקידים לובשי מדים", אינם זכאים לכל יתרון בהשוואה למועסקים בגופי השירות הציבורי האחרים.

 

תפיסה דו-קוטבית זו טעות ביסודה. וזאת יש לדעת: בנוסף ללוחמים משרתים כ- 50% מכלל משרתי הקבע במערכים תומכי הלחימה שתרומתם לאיכותו של צה"ל דומה לזו של הלוחמים. איכותו של צבא מודרני המפעיל ציוד ברמה טכנולוגית עליונה מושפעת באופן קריטי מתפקודם ואיכותם של המערכים תומכי הלחימה - המערך הטכנולוגי, המערך הלוגיסטי, מערכי המודיעין, התקשורת, המחשוב, הפיקוד והשליטה, השלישות, הרפואה ועוד. צבא אינו בנוי מחוד החנית בלבד אלא גם מהמוט הנושא את החוד. אנשי המערכים תומכי הלחימה משרתים ביחידות הקדמיות כתף אל כתף עם הלוחמים באותם תנאים ממש. אין הם יושבים במשרדים ממוזגי אוויר, אלא מצויים בשדה. תנאי שירותם, ריחוקם מהבית ומהמשפחה, תורנויות השבת והחג ועומס העבודה השוחק אינם שונים מתנאיהם של הלוחמים. לא בכדי בוחרים אנשי האוצר לדבר על "הפקיד או הרופא או המהנדס בקריה", אך הם שוכחים כי אותו רופא שימש קודם כרופא גדודי, והמהנדס כקצין טכני ביחידה לוחמת ואיש המנהלה כשליש גדודי. אכן, רבים מהמשרתים בתפקידי מטה שרתו קודם לכן בתפקידי שדה וצפויים לחזור לשטח בסבב התפקידים הבא. 70% (!) ממשרתי הקבע שרתו תקופות ממושכות ביחידות קדמיות. ביחידות עליהן פיקדתי בעת כוננות ולחימה עבדו כול פקודיי סביב השעון - מראשון הטייסים, המשך במכונאי, בסמלת המבצעים, בפקחית הטיסה ועד אחרון אנשי המנהלה. כולם תרמו באופן שווה למאמץ המלחמתי. המשרתים במערכים תומכי הלחימה זכאים לתנאי שירות ופרישה דומים, גם אם לא זהים, לאלה של הלוחמים. מי שהתנסה מעט בניהול ארגון אנושי, קל וחומר ארגון לוחם, מבין שלא ניתן לקיים בתוך מערכת לוחמת אחת בה פועלים כתף אל כתף לוחמים ותומכי לחימה שתי מערכות של תנאי שירות השונות זו מזו באופן מהותי. שום מערכת ארגונית אנושית לא תאפשר קיומו של פער כזה. יצירת סולם שונה של תנאים מחייב אזרוח של מקצועות מסוימים אך זאת ניתן לעשות רק במשורה, שכן, לאזרחים יש מגבלות תפקוד במסגרת צבאית.

 

הטעות היסודית השנייה בגרסת האוצר היא בהתייחסות לצה"ל, לפחות ככל שהדבר נוגע למרכיביו שאינם מערכי לחימה טהורים, כאל עוד ארגון בשירות הציבורי, אחד מני רבים, ומכאן הדרישה ליישור קו בתנאי ההעסקה והפרישה בינו לבין שאר עובדי המדינה. הקביעה הגורסת כי "...כל ארגון זקוק לאנשי ניהול וביצוע טובים... וצרכיה של מערכת הביטחון אינם נבדלים מצרכיו של כל ארגון (ציבורי) אחר" הינה מופרכת מיסודה. אין שום ארגון אחר בשירות המדינה עליו מוטלת אחריות כה גורלית כזו המוטלת על צה"ל - הגנה על ביטחון המדינה ואזרחיה ואבטחת עצם קיומנו בארץ הזאת. אחריות זו נשכחת על-ידי האוצר כל אימת שמתחילים דיוני התקציב, אך בראייה ציבורית אחריות זו הינה אמת חיים העומדת יום-יום ושעה-שעה במבחן. בניגוד למשימות גופי השירות הציבורי האחרים, עמידת צה"ל במשימתו אינה סובלת כשלים. הציבור מצפה מצה"ל כי יבצע את משימותיו באופן המיטבי, כי בניו ובנותיו ימסרו לידי המפקדים הטובים ביותר, כי ציודו יהיה מהאיכות הגבוהה ביותר וכי יפעל באורח מיטבי בשעת מבחן. כשל של צה"ל בלחימה פירושו במקרה הטוב אובדן מיותר של חיי אדם ובמקרה הגרוע סיכון קיומה של המדינה כולה. מכאן שבשונה מארגונים ציבוריים אחרים, עם איכותו של צה"ל אסור להתפשר! איכות זו נובעת בראש ובראשונה מאיכות משרתי הקבע על כל מגזריהם. צבא הקבע הוא עמוד השדרה עליו נשען הצבא כולו, לרבות חיילי שירות החובה והמילואים.

 

ההיגיון שמאחורי מודל שירות הקבע, כפי שעוצב ברוב חוכמה על-ידי שר הביטחון הראשון דוד בן-גוריון, אינו כולל רק קיום חתך גילים צעיר יחסית כנדרש לצורך הכשירות הפיזית והנפשית הראויה ללחימה ולעמידה בתנאי שירות שוחקים, אלא גם כדי לאפשר תחלופה וקידום מתמידים, שהם מחוללי המצוינות והיצירתיות של הצבא.

 

מודל שירות הקבע כולל גם את עיקרון "שתי הקריירות" שהוא תנאי לשימור איכות הצבא, בהוותו גורם משיכה לטובים ביותר, הנכונים להקדיש פרק נכבד מחייהם הבוגרים לצה"ל בידעם כי יוכלו לממש שאיפותיהם "האזרחיות" בקריירה השנייה לאחר הפרישה, כשלזכותם עומדת הגנה סוציאלית בדמות הפנסיה המוקדמת.

 

מודל שתי הקריירות תקף כיום ביתר שאת, כאשר הכלים שבידי צה"ל בתחרות כנגד השוק האזרחי על כוח-אדם איכותי דלים ביותר. כוח-אדם איכותי נדרש לבטח למקצועות הלחימה אך גם למקצועות צבאיים שאינם לחימה טהורה. למשל, המחסור בכוח אדם טכנולוגי, ברופאים ואפילו משפטנים הוא כיום הרבה יותר חמור וקריטי לתפקודו של צה"ל מאשר במגזר הלוחמים. אין מנוס מלשכנע בעלי מקצועות נדרשים להתנדב לצבא הקבע באמצעות תנאי שכר ושירות אטרקטיביים. צריך לשים את האמת על השולחן - בחברה הישראלית החומרנית של ימינו אין די במניעי התנדבות ערכיים כדי למשוך את הטובים ביותר לשירות קבע ממושך בצה"ל. ללא יישומו המלא של מודל שתי הקריירות חלק נכבד מכוח האדם האיכותי המגיע כיום לצה"ל לא ימצא לנכון לבחור בקריירת חיים אחת - צבאית בלבד - שבה אינך זכאי לכל הגנה סוציאלית, אפשר לפטרך בכל עת ללא אתרעה מוקדמת ואתה חסר זכות להתאגד ולשבות. אגב, היעדר כל הגנה סוציאלית הוא הבדל נוסף בין הצבא לשאר מגזרי השירות הציבורי שהאוצר מעדיף להצניע. העלאת גיל הפרישה לאמצע העשור השישי ואף יותר ישמוט את בסיס עיקרון שתי הקריירות. בגיל זה יקשה על הפורשים להתקבל למקום עבודה אזרחי. וכאן יש להציף עוד עובדה שאינה ידועה בציבור: הפנסיה הצבאית של רוב הפורשים, אינה מאפשרת חיים בכבוד ללא מקור הכנסה נוסף! אך פקידי האוצר בבואם להציג את הפנסיה הצבאית כ"פנסיה שערורייתית שבאה על חשבון הציבור" בוחרים בדרכם הצינית והדמגוגית לנפנף בתלוש קצבה של קצין בכיר בעל תארים אקדמאיים ותוספות שדה, שאינו מייצג לחלוטין את פורש צה"ל האופייני - הסא"ל, הרס"ן או הנגד.

 

במשך השנים עשה צה"ל דרך ארוכה של שינויים בתנאי הפרישה. גיל הפרישה הועלה באופן מהותי ונעשתה התפלגות מתונה על-פי חתך מקצועי, אף כי לא במידה גורפת כדרישת האוצר, הונהגה פנסיה צוברת (אגב, ברוב הצבאות העולם לרבות צבא ארה"ב נהוגה פנסיה תקציבית!), אוזרחו תפקידים שונים, ובוצעו תהליכי התייעלות במסגרתם צומצמו אלפי תקנים ופוטרו משירות אלפי משרתי קבע. תהליכים אלה בוצעו על-סמך עבודות ניתוח ותכנון שבוצעו על-ידי גורמי התכנון וכוח האדם בצבא, ועדות ייעודיות ויועצים בינלאומיים. הצעדים שננקטו יושמו בזהירות, ברגישות ובאחריות ולא כמכות הגרזן שמנסה להנחית האוצר.

 

לסיכום, מדינה חפצת חיים אל לה לפגוע בבסיס כוח המגן שלה - ציבור משרתי הקבע. אי אפשר לצפות שיהיה לישראל צבא איכותי ומנצח בעת מלחמה כאשר בין המלחמות חובטים בו ללא הרף תדמיתית וכלכלית, ומרחיקים ממנו את משאבי האנוש האיכותיים. כדאי שאת צרות העין, סילוף המציאות והניגוח הקנטרני תחליף גישה אחראית ומאוזנת, שביטחון ישראל הוא באמת בראש מעייניה.

 

 

*הכותב שימש כראש אגף כוח-אדם של צה"ל וכיו"ר "צוות" ארגון גמלאי צה"ל

 

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד