חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

משפחת צוות שלי!

רותי (טילס) טנא, אשת חבר "צוות", בסיכום אישי מרגש של 50 שנות "צוות" וחיים משותפים עם חבר הארגון, בעקבות אירוע היובל ל"צוות". הצדעה ל"צעירים חסרי מנוח"
7/11/2010

יובל ל"צוות". צוות בן חמישים ושנות הפריחה עוד לפניו, ולא נרבה במחשבות "על הספירה לאחור" כשחוגגים יובל לנו. רק נלמד לחיות בהווה שהוא גם העתיד ונמצה כל יום עד תומו.

 

אני יושבת באולם "נוקיה" הענק, המלא מפה לפה גמלאי צבא הקבע ונשותיהם, נשות צבא הקבע ובעליהן, אלמנות, יתומים, בני משפחה, משפחה אחת גדולה וחמה. משפחה בעיני היא משמעת החום וצוות הוא משפחתי השנייה והחמה.

 

אני כאן אל מול דגלי המדינה המתנוססים, ואל הדגלונים המתנופפים ביד האנשים והם מוארים. אני כאן אל מול תזמורת צה"ל על הבמה, ובה ילדינו הצעירים, המוכשרים.

 

מקשיבה, קשובה, מתבוננת ומחשבותיי נודדות כמו ציפורים במסען מיבשת ליבשת לימים אחרים רחוקים והנוסטלגיה מחלחלת אל כל תא בגופי.

 

אני חוזרת במנהרת הזמן 28 שנים אחורנית, ליום שבו פשט האיש שלי את המדים ועבר מחממת חיל האוויר לחממת צוות.

 

"רגע, רגע", הגמד בראשי שנרדם לעיתים רחוקות כשאני מהורהרת וכותבת צועק בלי קול ומילים: "רותי, הרי זה התחיל לפני כ-50 שנה איך אחרת היית מגיעה למשפחת צוות?" אני כמו מתעוררת מחלום בהקיץ.

 

"כמה שאתה צודק", אני מדברת איתו כך בלי מילים, אנחנו משוחחים הרבה מאז היום בו כתבתי את שירי הראשון בכיתה א' וזה היה הסוד שלי, והוא ידע לשמור סוד, ומאז ידעתי שאם אני רוצה לשמור סוד לא אספר לאף אחד! איך הגמד הקטן יודע את כל סודותיי – גם זה סוד!!! תעלומה! והזיכרונות לוקחים אותי יובל שנים אחורנית, ככה פתאום, כמה בררני הוא המוח שבאירועים כאלה הוא זוכר רק את הדברים היפים!

 

סמינריסטית בסביבות שנות ה-20 ולי חבר בשירות חובה בחיל האוויר וההיסטוריה של שנות החמישים מחברת בין המורה הצעירה לאיש צבא הקבע המתחיל בדרך חדשה! והאהבה בנינו הרואה עם הלב, ולא רק עם העיניים חובקת את השירות בצבא הקבע ואני הופכת להיות אשת איש צבא קבע. כן, מה שקורה בחיים לא תמיד תלוי בנו. קוראים לזה גורל? אולי! בכל יום אני לומדת: יש הרבה לבד, יש שרטונים בדרך, אבל האהבה אל האיש ואל צבא הקבע – ביתי – מנצחת.

 

משנת 1953 ועד 1982 – הוא במדים, אני "בלי" אבל אנחנו "צוות לעניין"... ומחממה אחת של חיל אוויר, אני רואה איך איש צבא הקבע שלי מזה כ-29 שנה נוחת נחיתה רכה לחממת משפחת צוות, שהופכת גם כאן לבית בשבילי לצידו.

 

הנחיתה שלו רכה על הגחון – יציב, והכנפיים מוכנות להמראה נוספת מוכן לנסוק למרומים, לכבוש את העולם והשמיים.

 

לא הייתי מוכנה כל כך בידיעות על צוות וכשאני מגלה איך בשלהי שנות החמישים פרשו מצה"ל עשרות אנשי שירות הקבע והחיים החדשים באזרחות לא היו תמיד חלקים: ושהחיים לא תמיד היו הוגנים, והיו זמנים קשים וזה היה כמו להיות תחת ענן-ערפל, איש לא פרש בפניהם שטיחים אדומים, היו מהמורות בדרך והיו עיקולים שהיה צריך לעקוף אותם, אך הנפלא שבחברות הזו שרכשו בצה"ל והייתה חזקה ואמיצה, הכריזו תשעה חברים על ארגון שיטפל בעניינים המשותפים לכל הגמלאים וקראו לו "צוות"!!! כך וכאן נולד צוות – בית לגמלאי צה"ל, ולכאן נכנס הגמלאי שלי ובקיטבג שלו הריק, רצון למידע, עם התלבטויות ושאלות, ושמע על הזכויות, עזרה הדדית, סיוע למקורות פרנסה, קשר לענייני ביטחון בכלל ועם צה"ל בפרט, על ועדות ומוסדות וגם על חובות וזכויות וחזר עם קיטבג מלא וגדוש.

 

קינאתי: אני שמקצועי הביא אותי לעבוד במגרש האזרחי וסביבי ארגונים של חברות שונות, מאופיינות בתככים, שביתות, רכילות ו"חתירה תחת", וכשראיתי את תמונת יושבי הראש בשנים שחלפו עד הלום וכל אחד נושא קדנציה של שנה או שנתיים כמו בצה"ל שממנו פרשו, הבנתי שצוות הוא ממשיכו הטבעי של צה"ל, רק אנשיו בלי מדים!

 

הבנתי שיש קדנציות בצוות לכל תפקיד, ולכל גמלאי הזכות להעמיד עצמו לבחירה, וכל אחד עם גמר הקדנציה של הקודם יביא איתו רעיונות רעננים, דרכים חדשות, ניסיון, תוכניות וכמובן סביבו אנשים חדשים ורוח צוות לא תעמוד! אלא תנשוב ותכניס כל הזמן רוח חדשה קרירה ומרעננת.

 

אני מצדיעה ל"יפים והאמיצים" ל"צעירים חסרי המנוח" נושאי הכומתות מכל הצבעים שהיו בטנקים, במשחתות ובמטוסים וחרשו ברגליהם את הארץ היחידה שלנו, שהאזינו לאויבים שתכננו תכניות ומבצעים, זהו דור ההמשך של צה"ל שלנו ושמו צוות. עם המפקדות הלוחמות בכל זרועות צה"ל, זוהי השושלת המפוארת ביותר למדינה שרק "אתמול" נולדה.

 

וכמו בצה"ל שידעו אלה שנושאים בתפקידים כאן, כמו בצה"ל סדר ומשמעת ואחוות לוחמים (מיל.) מתי להפסיק לנגן!!! מתי להעביר את השרביט לנבחר(ת) הבא(ה) בשילוב עם הקדנציה המסתיימת, כך צריך להיות בצוות! כל כך הרבה תפקידים, יו"ר, הנהלה, סניפים, מחוזות, כספים, קשרי חוץ וכל גמלאי הוא נבחר בפוטנציה, ולכל תפקיד שיהיה טווח הקדנציה ושידעו כולם על כך, בעיתון, בחוזרים, באסיפות ובכתובים. זה יהיה ייחודו של צוות, כמו של צה"ל שהוא ממשיכו. אלמלא זאת צוות יהפוך לעוד ארגון ש"נדבקים לכסא", וזה אף אחד מאנשי צוות לא רוצה!!!

 

בצוות נבחרים בשביל העשייה ולא בשביל הכבוד. כבר אמרו חכמים שמי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו!!! אין טובות הנאה, יש אכפתיות ועזרה! ולא אוכל לסיים את הזווית האישית שלי ורק שלי לגבי המעבר ממדים לאזרחות עם חיוך ודמע מהתסריט החדש שנולד מהמצב הזה!

 

ואם אבטא רגשות של חברותי ל"מחנה" זה היה שכרי! דיינו! הבית משנה צורתו ותוכנו, חגיגה בבית? הצחקתם אותי! פתאום מישהו מסתובב לך בין הרגליים. האיש שלך, שהיה רגיל לקום מוקדם בבוקר, לעלות על מדים, לתת נשיקה לישנונית שלו והכל אולי 5 דקות – ממשיך לקום מוקדם, אבל מעיר את הישנונית שלו, מדבר בקול רם שאשמע: מה אני עושה היום?

ואני לוחשת:

- סע לבית הלוחם (הוא נכה צה"ל), תשחה, תשב עם חברים.

- אני כבר מרגיש כמו דג כבוש

- סע לים

- משעמם לי בלעדייך

- אולי תלך לקניות?

- אני לא מתמצא

- ודיאלוגים עם "תוספות" ואני...משתגעת...

ופתאום גם ארוחות בוקר וצהריים, ומה את קוראת? ומה את כותבת? ומה היה הטלפון? ולאן את הולכת?

והכל היה נרגע בסופי שבוע: הבן החייל הגיע עם המשפחה, הוא שירת בצה"ל עוד כשאבא שלו היה במדים, דור שני!!! והם היו מסתודדים וקולות וצחוקים והאיש היה ממלא את הבטריות, ולימים, בעצם בשנה האחרונה, חזר תסריט זה כששני התאומים שלנו "הוא" ו"היא" הגיעו במדים, כן דור שלישי לצבא הקבע וצוות – זה הולך אצלי יחד, עם שיחות וסודות ואני כמו בחלום.

 

אבל היהלום שבכתר של התלבטויות: מה אני אלבש? האם החולצה מתאימה למכנסיים, לנעליים, צריך ז'קט או עניבה, וככה נמשכת "תצוגת האופנה" עד לבחירה הנכונה והיום אני יכולה להתגאות כי חוץ מהמדים המגוהצים, צל"ש לטעמו האזרחי, גם קצת בגללי...אולי טיפ-טיפה?! תשאלו אותו?!

 

גם הסרט הזה הסתיים, הוא היה מסוג הסרטים הקצרים, לאחר תקופה קצרה הוא "גויס" למגבית לאסוף כספים לקרן היסוד והכל בהתנדבות, כך גם גיוס כספים ל"אסף הרופא" וכיום למרכז רבין בלינסון והשרון. ובדרך מקים מועדון רוטרי חדש בפתח תקווה, מתנדב למען חולים, קשישים, ילדים ומשפחות במצוקה, חיילים בודדים, באגודה למען החייל ובכל התנדבות אני לצידו, ברוח צה"ל וצוות השלובים זה בזה.

 

על מה עוד אוכל להודות על 50 השנים: שעברתי איתו בצה"ל, בצוות, בהתנדבויות השונות? בכל פעם שאני רואה זריחה בשבילי זה כאילו אלוהים תומך בדרך שלי בה הלכתי אחרי בעלי! והיום אני יודעת כי מה שקורה בחיים לא תמיד תלוי בנו. לא תכננתי! ואהבה לאיש, לצה"ל, לצוות מחוללת פלאים. תמיד ביחד – בכל מזג אוויר, עם משפחה תומכת ואהובה, ידענו בדרך הארוכה להיות קשורים, מאוחדים ואוהבים בדרך הביתה!

 

בדרך שהייתי לצידו ידענו הרבה ימים מאושרים. מהו האושר? סוד גדול! וכשירד עלינו חושך, בעיות בריאות, נפלו חברים, נפלו נכדים של ידידים, החלטנו לעזור להם ולנו ולגרש אותו באור! ועדיין העולם פתוח לכל החלומות שלי שטרם הגשמתי והתקווה שהם יתגשמו עם האיש שלי, שבעברו צה"ל ובהווה צוות, והחלומות הם משיטים את הספינה שלי בימים שקטים וסוערים ועליה, כשהמפרשים פרושים, אני ממשיכה לחלום, הלוואי עוד הרבה שנים.

 

רותי (טילס) טנא

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד