חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

מילד שואה נרדף לקצין בצבא הגנה לישראל

4/05/2011

שמי אריה סורקיס, נולדתי בשנת 1935 בווקובינה, אזור שהיה פעם בשטחה של אוסטריה וכיום חלק מאוקראינה, ואני ילד השואה –  אותם ילדים רכים בשנים שהצליחו לשרוד את התופת והגיהינום הנאצי.

 

בשנת 1941, בהיותי כבן שש, קיבלו כל היהודים באזורנו, ללא הבדל מין או גיל, הנחיה לתפור על דש חולצתם מגן דוד צהוב, כשבמרכזו המילה "Jude" (יהודי), כמו אות-קין המדגיש את מוצאנו היהודי.

כעבור כשבוע הגיעו חיילים נאצים כשלצדם שוטרים מקומיים והצעידו את כל הקהילה שלנו לעבר מחנה ריכוז. במהלך הצעדה, שבה נרצחו יהודים רבים, הצטרפו אלינו קהילות יהודיות מעיירות סמוכות, כאשר בפיהם של רוב הצועדים המפוחדים והמושפלים נישא רק משפט אחד: "שמע ישראל...".

והנה אני, ילד כבן שש, מושך בידה של אמי ולוחש לעברה: "אימא למה? למה אני? מה עשיתי?"

 

מסע זה, אליו יצאנו בעל כורחנו, היה עבורי ועבור רבים אחרים בין הדברים המזעזעים ביותר שניתן לזכור, מפני שכלל לא ידענו מה צופן לנו העתיד, שנראה באותם רגעים כשער הכניסה לגיהינום.

 

כעבור כשלושה שבועות הגענו ליעדנו, ושם לראשונה בחיי ראיתי סלקציה: מחזה מביש ומשפיל ביותר, שבו במחי יד המצביעה לכיוון ימין או שמאל נקבע מי לחיים ומי למוות.

 

ואז הוקם צבא נוסף, ה"קאפואים" – יהודים שתפקידם היה להשגיח על האסירים היהודים ולהלשין אודותיהם לנאצים. כמובן שכולנו נמלאנו פחד מהקאפואים, ובמהרה הוחלט שהם "מוסר" ("מלשין" באידיש), והמבוגרים אף החליטו שעל אותם קאפואים חל "דין מוסר", כלומר יש לעשות ככל האפשר כדי שאנשים אלו לא יוכלו להלשין עלינו לצורר הנאצי. מיותר לציין כי היו מבין הקאפואים כאלה ששרדו את השואה ואף הגיעו לארץ וחיו בתוכנו, מנסים, לא אחת לשווא, להסתיר את עברם המזוויע.

 

במחנה הריכוז עבדו כל המבוגרים, כולל החולים, בכל עבודת פרך שהוטלה עליהם, בעוד שאנו – הילדים – נלחמנו כדי לשרוד ולכן הסתתרנו מבוקר עד לילה בכל מיני מחילות, שיחים ומקומות מחבוא אחרים, פוחדים שמא החיילים יצלפו עלינו ברוביהם או יבצעו בנו מטווח באש חיה, כיאה לתחביבם.

 

כולנו ידענו, מגדול עד קטן, כי לחיילי ה"אס-אס", שחורי המדים, היה מן שעשוע משונה: לצלוף באנשים חפים מפשע ולהרגם. מלבד אלו שרצחו הנאצים במסגרת שעשועיהם, היו רבים אחרים שנספו בשל רעב, מחלות ומגיפות.

 

עם מות האומללים נהגו הקאפואים לבחור באופן אקראי עובדים, שתפקידם היה להטיל את הגוויות על עגלות בעלות שני גלגלים, שהובלו במהירות לתוך קבר המוני. חוסר הוודאות היה עצום: עכשיו אתה חי, אך ייתכן שבעוד דקה או שתיים תהיה גם גופתך מוטלת על עגלת המוות.

 

כך יום אחר יום, דקה אחר דקה, חלפה לה כשנה. לילה אחד אמרתי לאמי כי לסבתי, הנפש האהובה עליי ביותר, קר. אימא אמרה לי לשכב לצדה ולחבקה כדי שיחם לה, אך בבוקר, כשפקחתי את עיניי הבחנתי כי סבתי מתה בידיי, והבנתי שברוב שעות הלילה חיבקתי למעשה את גופתה חסרת החיים.

 

עם מותה של סבתי נותרתי כמעט בודד לחלוטין בעולם. אמי בישלה מדי יום בסירים ענקיים ריבות עבור חיילי הצבא הגרמני, בעוד ששגרת חיי הייתה להסתתר מדי יום מפחד רוביהם של הנאצים.

 

באותם ימים מחרידים התחלתי גם לשוחח עם אלוהים. חשוב לי להדגיש כי גם כיום אני מאמין גדול בבורא עולם. אמנם אני לא דתי, אך בהחלט מאמין. רוב שיחותיי עמו היו בצורת ויכוח אישי, למשל: "אלוהים, למה? מה עשיתי לך? למה אתה מתעלל בי? למה מגיע לי, ילד בן שבע שעדיין לא גרם בחייו רע לאיש, שחייו יהיו תלויים על מסמר רעוע?" הוויכוח שלי עם הקב"ה מזכיר לא אחת את ויכוחו של איוב עם האלוהים; איוב שלא הצליח להבין מדוע האל העמידו במבחנים כה רבים ונוראיים.

 

הוויכוח שלי עם האל החל בהיותי ילד קטן, ונמשך עד ימים אלה. אני עדיין מתקשה להבין את המחזה המחריד שבו נראות עגלות גדושות באינספור גוויות שעד לפני זמן קצר נשמו וחלמו חלומות לעתיד טוב יותר. לצערי, אין תשובות לשאלותיי הרבות.

 

באחד מאותם ימים, בעודי ממהר למחבוא, נתקלתי בקצין גרמני שניצב בסמוך אליי. עמדתי לידו, אזרתי אומץ ושאלתי אותו בגרמנית, שפת האם שלי: "אדוני הקצין, יש לך ילדים?" לרגע פחדתי שהקצין ירים את רובהו ויירה בראשי, אך להפתעתי הוא השיב בחיוב לשאלתי.

"האם ילדיך בגילי?" המשכתי לשאול בקול רועד.

"לא!" אמר האיש.

"הם רעבים?" שאלתי.

"לא," הניד הקצין בראשו.

"אבל אני רעב. רעב מאוד," לחשתי, דמעות בעיניי.

"תבוא לכאן מחר באותה שעה, וכשתראה אותי תעמוד לידי," סינן האיש והפנה את גבו אליי.

 

למחרת הגעתי למקום כמוסכם, והנה הקצין. התקרבתי לעברו באיטיות, מביט לצדדים בחשש, והנה הוא שולף מכיסו פרוסת לחם, שם אותה בידי ואומר: "ילד, תבוא לכאן גם מחר!"

מחווה זאת מצד הקצין הגרמני נמשכה כשבוע ימים, אך לפתע פתאום הוא נעלם ויותר לא ראיתיו. ייתכן, חשבתי בלבי, שהוא נענש קשות על טוב לבו, או שאולי הוחלף והועבר מתפקידו לתפקיד אחר.

 

השנה היא 1945, החודש הוא חודש מאי. יום אחד ראינו אש עולה במחנה ועשן סמיך מכסה את השמיים. במהרה פשטה השמועה כי הצבא הגרמני הובס והחל להימלט. התקשינו להאמין למשמע אוזנינו, הדבר נראה לנו כדמיוני והזוי לחלוטין, אך ההוכחה הטובה ביותר לשמועה הייתה כשלפתע היינו ללא שמירה עלינו. וכך, בעוד אנו עומדים המומים, שברי אדם, נכנסו חיילים רוסים למחנה והחלו לשחרר אותנו.

 

עכשיו הובילו אותנו הרוסים לעיר, שם פגשנו את נציגי ארגון הג'וינט האמריקאי. כשאימא שאלה אותי, ילד כבן 11, אך מבוגר כאדם זקן, "מה עושים?" השבתי לה שאני רוצה ללכת למקום שבו לא יקרה לנו שוב זוועה כמו שעברה עלינו. "אם כך," אמרה אימא, "כדאי שניסע לפלשתינה," ארץ שלא היה לי שמץ של מושג אודותיה.

מכאן נלקחנו לים, שם עגנו שתי אניות ענק – "פאן אמריקה" ו"פאן יורק" – אותן גדשנו, אודים מוצלים מאש, בדרכנו לארץ החדשה: פלשתינה.

 

כעבור כשבועיים מתחילת הפלגתנו נראתה עיר מרחוק. "הגענו לפלשתינה! זו חיפה!" הודיעו לנו אנשי צוות האנייה בגאווה בלתי מוסתרת.  אושרנו לא נמשך זמן רב. לא חלפו דקות מספר והנה קרבו לעברנו אניות מלחמה בריטיות וגירשו אותנו למחנות עקורים בקפריסין.

 

קשה לתאר במילים את האכזבה והצער העמוקים שהחליפו כהרף עין את תחושת התקווה הקצרה שפעמה בנו. אנו שוב מוקפים בגדרות תיל גבוהות, אוסף פליטים ללא זהות ושם, מן חיות מוזרות שאף מדינה בעולם אינה רוצה לאספן לחיקה.

 

במחנה סנאוגוסטה בקפריסין שהיתי כשנתיים, במהלכן ארגנו לנו המבוגרים לימודים, אך ללא ספרים. הכול נלמד ושונן בעל פה. בשאר שעות היום שיחקנו הילדים במשחקים שהמצאנו, בעוד שאר האנשים הסתובבו חסרי מעש בין גדרות התיל.

 

ה' באייר תש"ח, 15 במאי 1948, מדינת ישראל, עליה חלמו דורות כה רבים, נוסדה. עם הקמת המדינה שחררו הבריטים ממחנות המעצר את הפליטים הכלואים בקפריסין והובאנו ארצה, מנסים לאסוף את רסיסי חיינו הישנים ולהתחיל מבראשית.

 

***

עד שנת 1996 לא סיפרתי מאומה אודות ילדותי העגומה בשואה. אולם, יום אחד הגיעו אליי אנשים מטעם הבמאי סטיבן שפילברג, סיפרו לי שהם מתעדים את שואת היהודים במלחמת העולם השנייה וביקשו שאמסור עדות כילד שהיה שם. תחילה סירבתי. לא רציתי לבחוש שוב בפצעיי המדממים. כך, עד שאחת מנשות צוות התחקור הודיעה שיש באמתחתי שתי אפשרויות: לקחת את סיפורי לקבר או לספר את שחוויתי למען יידעו הדורות הבאים ולא ישכחו זאת לעולם.

 

הסכמתי לספר את שראיתי במו עיניי ולו כדי שאתם – הדור הצעיר של מדינת ישראל – תדעו ותפנימו את הזוועה שחווה העם היהודי באותן שנים. שתדעו ושתזכרו שאתם התקווה של ששת המיליונים מבני עמנו שמסרו את נפשם אך ורק בשל היותם יהודים. שתעשו הכול ששואה כזאת לא תחזור לעולם.

 

לנו לא הייתה ילדות. אנו ישר הפכנו למבוגרים ונשאנו על כתפנו השחוחות את הקמת המדינה החשובה הזאת; המדינה שקמה בזכות אותם שישה מיליון מבני עמנו שהושמדו.

 

אני מבקש מכם לזכור את הטראומה הנוראית שלנו ולעולם לא לשכוח. לעולם אל תרכינו ראש בגלל יהדותכם, שאו אותו בגאווה, כי אתם בני בניהם של עם שניסו לכלותו, אך בכוחותיו המעטים הצליח לשרוד ולבנות מדינה לתפארת.

 

קיים משפט שאני מאמין בו מאוד ואשמח אם תאמצו אותו גם אתם: "Do What you can, with what you have, were you are"

 

למשפט זה משמעות אדירה בעיניי. לא חשוב מה תעשו בחייכם – חשוב שתעשו זאת באופן הטוב ביותר שאתם יכולים. שתהיו מצוינים במעשיכם.

 

דבר נוסף שברצוני להציע לכם הוא שבכל יום שישי, עת הבנות מדליקות נרות לכבוד שבת וסוגרות את עיניהן, שיזכרו לרגע קט את השואה. ואתם, הבנים, כשאתם עוברים בימי שישי ברחובות העיר ורואים אדם הפושט את ידו, עצרו לרגע סמוך אליו ושימו בכפו מטבע. בפעולה זו שלכם קיימת סמליות רבה: גם עזרה לאדם במצוקה, וגם סימן למעבר בין ימי החול ליום שבת קודש.

 

במהלך כ-36 שנים שירתי בחיל המודיעין. עשיתי זאת באהבה גדולה וחשתי כבשליחות שבכוחה למנוע את המצב בו עם שלם הושפל והובל כצאן לטבח.

 

במהלך השנים הצלחנו במדינת ישראל להגיע להישגים אדירים בכל התחומים, החל ברפואה וכלה בחקלאות. אתם דור ההמשך שלנו, המדינה זקוקה לכם למען עתידה-עתידנו-עתידכם. זאת המדינה שלנו, ואם לא נפעל למענה לא נוכל להתקיים פה. זאת הצוואה של דור השואה, של שרידי השואה שהולכים ונעלמים, ואני בכוחותיי הדלים מנסה להעביר לכם צוואה זו.

 

כיום אני בן 73, הייתי במחנות הנאצים ארבע שנים, מגיל שש עד עשר; שנים שעברו עליי ועל אחרים כגיהינום עלי אדמות. גם היום, לאחר זמן כה רב, אני עדיין מתקשה להבין ולהפנים את הידיעה כי לחיינו לא היה כל ערך בעיני הנאצים. גם היום אני עדיין רואה במחשבותיי ביום ובלילה את עגלות המוות עליהן הוטלו אינספור גוויות רק בשל היותם יהודים. גם היום אינני מצליח להבין כיצד בני אנוש מסוגלים להגיע לאכזריות ללא גבול.

 

אני פונה אליכם ומבקש לזכור זאת. לזכור, לעולם לא לשכוח ולדאוג בכל עת שזוועה כזאת לא תשוב אלינו לעולם.

 

תמלול והקלדה: אושרית שועה                           

עריכה: שלומי חסקי

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד