חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

מדוע לא הוזמנו לטקסי יום ירושלים?

2/06/2011

ירושלים עומדת בראש גאוותנו. בכל שנה חוגגים ביום ירושלים את שחרור העיר בידי הצנחנים שנאבקו בחירוף נפש על גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים, בידי השריון שביצע איגוף רחב ובא מכיוון רמאללה אל תוככי העיר, וכן, גם טייסים ששיתקו את סוללות הארטילריה שהפציצו כל הלילה את אזרחי העיר שהתכנסו במקלטים, שהשמידו את כוחות הלגיון על רכס אוגוסטה ויקטוריה, והוזנקו לבלימת חטיבות שריון שחצו את הירדן והגיעו עד מעלה אדומים.

 

לטקסים מוזמנים כולם, צנחנים במילואים, שריונרים בסדיר, מפקדים בשלל צבעי כומתות ועוד כהנה וכהנה. רק צבע אחד נעדר – הצבע הכחול.

 

בין הכחולים הייתי גם אני. בלילה הראשון, לאחר שלוש גיחות לקן הצרעות של אינשאס, יצאתי לתקוף סוללות ארטילריה שהתמקמו, לפי מיטב זכרוני, על רכס שוואפאת. הלילה היה שחור משחור, זיהיתי את הסוללות לפי ההבהקים ותקפתי אותן לאט וביסודיות. פצצה אחת אחרי השנייה ואחריהן בצליפה, כפי שלמדתי בטייסת העקרב. בצליפה האחרונה התקרבתי יותר מדי, לא ידעתי מה גובה הרכס ונחלצתי בעור שיניי. חזרתי, דיווחתי וצללתי אל תהום השינה.

 

למחרת יצאתי עם חברי לטייסת ברביעייה לתקוף את חיילי הלגיון הערבי, שהתחפרו בתעלות מערבית לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, התכוננו לקבל את הצנחנים שסיימו את כיבוש גבעת התחמושת והתארגנו להיתקלות נוספת.

 

הפעם נשאנו פצצות נפאלם והשחלנו אותן אחת-אחת לאורך התעלות. הכתמים השחורים שהותרנו מאחורינו סימנו את קטעי התעלות שאותם תקפנו. אין לי מושג כמה חיילים ירדנים נפגעו שם, אך רוב הנותרים לא נשארו להילחם בצנחנים. עשרות שנים נותרו התעלות המפויחות להזכיר את תרומת "הכחולים" לכיבוש העיר.

 

אך לא תם יום קרב וערבו. מכשירי הקשר התעוררו וקיבלנו הוראה לדלג אל מעלה אדומים, שם נערכה חטיבת שריון לעלות לירושלים. אתם, שמכירים את המרחק, האמינו שלקח לנו רק דקה או שתים להגיע ולחזות במאה טנקים פרוסים, יחד עם מכליות תדלוק, משאיות לוגיסטיקה ורכבי פיקוד. אריק עזוז המוביל, צנחן בעברו, נתן פקודה "ללכת רק על טנקים" וכך היה. צלפנו בצרורות קצרים במספר יעפים והדלקנו טנק אחרי טנק. השמים התמלאו באש נגד מטוסים צפופה, אולם ביום השני למלחמה עדיין לא התחשבו בה יותר מדי.

 

ביעף האחרון הרגשתי כמה דפיקות במטוס וידעתי שנפגעתי. משכתי לגובה ופניתי מערבה. הגבול קרוב וכך גם שדה התעופה חצור. נחתתי ללא אירועים נוספים והסעתי לדיר המטוסים מספר 8, שאינו קיים עוד. המכונאי שעלה אל המטוס היה חיוור מעט. הוא סיפר שיש כמה פגיעות במטוס. טוב, זאת ידעתי מקודם; כמעט כולנו נפגענו במלחמה ההיא, תקיפות נמוכות אינן מעשה בריא ובטוח במיוחד.

 

חתמתי בספר המטוס והלכתי לראות את הפגיעות. המכונאים פתחו את הפנלים שנקרעו בשורש הכנף והראו לי את המוט שמפעיל את המאזנת (הגה הגלגול של המטוס). קליע בעובי חצי אינץ' (0.5) גזר כמעט לגמרי את המוט. לו היה פוגע כמה מילימטרים ימינה היה המוט נגזר והייתי מאבד את השליטה במטוס בגובה נמוך. את גורלי הצפוי מחקתי מזמן.

 

אבל... לחגיגות שחרור ירושלים, אנחנו הטייסים לא מוזמנים.

 


הכותב, אל"מ (מיל') ד"ר שמואל גורדון, היה טייס וקצין בכיר בחיל האוויר 

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד