חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

הקרב שבו הכול השתבש

סא''ל (מיל') חגי גרי היה קצין צעיר בגדוד 51 של חטיבת ''גולני'' כשפרצה המערכה בסיני. 50 שנה אחרי הקרב שפרץ את הדרך לרפיח הוא משחזר את ההכנות, ההתחלה המבטיחה ותושיית המפקדים שהצילה את המצב
19/09/2011

"קול ישראל מירושלים. השעה תשע והרי החדשות מפי רם עברון. דובר צה"ל מודיע: כוחות צה"ל חדרו ופגעו ביחידות פידאיון בכונתילה וברס-אל-נקב ותפסו עמדות מערבה לצומת הדרכים נחל בקרבת תעלת סואץ..."

 

 

כך התבשרו אזרחי ישראל ב-29 באוקטובר 1956, בשעה תשע בערב, על פתיחת מבצע "קדש" (מלחמת סיני).

 

כתבה זו עוסקת בתיאור קרב אחד מני רבים באותה מלחמה, מפי אחד המשתתפים בו; הקרב של לוחמי גדוד 51 של "גולני" לפריצת הדרך אל צומת רפיח וכיבוש המוצבים השולטים על הצומת, בליל 31 באוקטובר-1 בנובמבר 1956.

 

הייתי קצין צעיר שזה לא מכבר סיים את קורס הקצינים והוצבתי כקצין קשר גדודי בגדוד 51 ("הבוקעים הראשון"), תחת פיקודו של המג"ד מאיר פעיל (שעל פי בקשתו כולם קראו לו בגדוד "מאירקה"). היינו בעיצומם של אימוני הקיץ החטיבתיים באזור המוחרקה בכרמל.

 

מספר ימים לפני המבצע התחלנו "להריח" שמשהו עומד להתרחש ולמרות זאת יצאנו לחופשת שבת שממנה הוזעקתי לחזור לגדוד. בשבת בערב קבלנו פקודה להתקפל ולרדת לשטח כינוס באזור ניר-יצחק (מול דרום רצועת עזה).

 

הגדוד היה מצויד בציוד קשר מסוג מק-300 (ברמת הפלוגה) ומק-536 (ברמת המחלקה) , אם כי, היה זה בדיוק בעידן ההחלפה לציוד חדיש יותר מסוג מק-10 ומק-6. קבלתי את הציוד החדש בשטח הכינוס עם הסבר חטוף כיצד להפעילו. העברתי קורס מזורז להפעלת הציוד  החדש למפקדים ולקשרים והמשכנו להמתין.

 

המשימה שהוטלה על שתי חטיבות צה"ל שפעלו בגזרה זו במסגרת אוגדה 77 בפיקודו של חיים לסקוב (חטיבת מילואים משוריינת 27 בפיקוד חיים בר-לב וחטיבת "גולני" בפיקוד בנימין גיבלי), הייתה למגר את האויב במתחם רפיח בלילה אחד, בהסתערות חזיתית של רגלים ושריון. המשימה נודעה לחטיבות לראשונה ב- 28 באוקטובר 56. זאת הייתה אחת המשימות העיקריות במבצע "קדש". ריכוז הכוחות הגדול ביותר של הצבא המצרי בסיני  היה מרוכז ברצועת החוף הצרה בין עזה לאל-עריש.

 

במתחם רפיח היו 18 מוצבים מבוצרים (שכונו גבעות). כל מוצב היה מחופר ומבוצר להגנה היקפית.  מסביב לכל מוצב הייתה גדר תיל ושדה מוקשים היקפי. במתחם כולו החזיקו המצרים בין היתר גדוד תותחים 25 ליטראות, 17 משחיתי טנקים ארצ'ר, תותחי ללא רתע 105 מ"מ, חטיבה משוריינת פלסטינאית 87 עם 2 גדודים, חטיבה 5 המצרית עם 2 גדודים וגונדת מרגמות כבדות. באזור אל-עריש היו כוחות נוספים שהיו עשויים לתגבר את מתחם רפיח.

 

חטיבת "גולני" כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד מרגמות 120 מ"מ ו- 12 תותחי נ"ט, בנוסף צורף לחטיבה גדוד חי"ר מילואים מחטיבה 11.

 

נקודת הפריצה וציר התנועה העיקרי הוכתבו לכוחות "גולני" ע"י פני השטח ושדות המוקשים. מעבר לשתי רצועות המוקשים  (כל רצועה ברוחב 50 מטר ובאורך 17 ק"מ בקירוב), שהפרידו בין הגבול למערך המצרי, נתמשכה דרך עפר מגודרת שהובילה לצומת רפיח. דרך העפר נצפתה כשהיא בשימוש הצבא המצרי, משמע היא לא הייתה ממוקשת והיא הכתיבה את הציר שיהיה על הפלסים לפלס בשדות המוקשים.

 

הפלסים יצאו לשטח בלילה שקדם להתקפה ובמשך כ-8 שעות עסקו בנעיצת דקרים באדמה ופרצו 3 פרצות ברוחב 3 מ' כל פרצה בשתי רצועות המוקשים. הם הרימו 67 מוקשים פלסטיים. נורתה עליהם אש ובנסיגה נעדר אחד הפלסים. גופתו נמצאה כעבור שעות משוסעת ממוקש. למחרת יצא סיור לפרצות שנפרצו. הסיירים התקדמו כברת דרך מעבר לפרצות ובשובם דיווחו למח"ט שלדעתם יש שדה מוקשים שלישי משום שהשטח נראה חלק מידי ומעורר חשדות. המח"ט הורה לפלסים לצאת לשטח שנית . הפלסים הרגיעו את המח"ט שבדקו את השטח היטב ולא מצאו שדה מוקשים נוסף. מקלענים שהוצבו בתצפית

 

דיווחו שחוליות מצריות כאילו צילמו את הפרצות, אך השמש סנוורה אותם והם לא יכולים היו לומר אם נזרעו מוקשים חדשים.

 

על גדוד 51 הוטלה משימת המפתח לפרוץ דרך הפרצות בשדות המוקשים, לכבוש 4 מוצבים בדרך ולהגיע לצומת רפיח. כדי לכבוש את הצומת החיוני, היה על הגדוד לעשות דרך ארוכה יותר ולהילחם יותר מיתר גדודי החטיבה. על מנת לאפשר לו לבצע את המשימה, תוגבר הגדוד והפך למעין צוות קרב עצמאי שכלל: 4 פלוגות רובאים, פלוגה מסייעת, פלוגת טנקים "שרמן" מחטיבה 27, מחלקת סיור, מחלקת נ"ט ומחלקת הנדסה. חלק מהחיילים נסעו בזחל"מים והנותרים ע"ג משאיות.

 

הזרקורים האירו

 

בליל ההתקפה, ב-31 באוקטובר, נכנסו הפלסים לשטח, בדקו שנית את הפרצות בשדות המוקשים וסימנו אותן בסרט סימון לבן.

 

בשעה 22:30 חצינו את הגבול בזחל"מ המג"ד ובשלב זה הכול התנהל לפי התוכנית. בשעה 23:00 הודלקו הזרקורים המצריים והאירו את השדרה של הגדוד, אך המצרים טרם פתחו באש עלינו, אם כי הגדודים האחרים פעלו תחת אש מצרית.

 

קרוב לחצות הגענו לשדה המוקשים הראשון. נשטפנו באור יום של הזרקורים המצריים , והחלה הפגזה ארטילרית. החיילים  השתטחו על הקרקע אך כלי הרכב נראו היטב. במשך כ-10 דקות היה הגדוד נתון תחת אש ארטילרית והיו מספר נפגעים. כשפסקה האש המשכנו בתנועה. האש הארטילרית חודשה והפעם הייתה יותר מדוייקת. ג'יפ סיור עבר את הפירצה, הנ"נ שאחריו נפגע פגיעה ישירה, סטה מהציר, עלה על מוקש ועלה באש. בזחל"מ שאחריו ישב מ"פ ג' (אוליברו). נהגו ניסה לעקוף את הנ"נ הבוער, עלה על מוקש ונדלק גם הוא. שני כלי הרכב הבוערים טרם הדליקו "אור אדום" במוחו של המג"ד, אך אי אפשר היה להמשיך בתנועה. השדרה כולה הייתה נתונה תחת אש ארטילרית כבדה. הלוחמים קפצו מהמשאיות והתחפרו. רוב הכוח לא נפגע.

 

המג"ד כינס מספר פלסים שהתקדמו עם דקרים ופילסו ציר מעבר. הזחל"מים של פלוגה ג' עברו לשמאלם של כלי הרכב הבוערים, כנ"ל 2 טנקים, אולם הטנק השלישי עלה על מוקש ונדלק. טנק רביעי שהיה סמוך מדי אליו, סטה כדי למנוע התנגשות, פרס זחל ומוקש התפוצץ מתחתיו. נ"נ אחר נדלק גם הוא. נוצר "מחסום אש" ברוחב 10 מטרים ובאורך כ- 50 מטר.

 

 

 

 

 

פתרון לא אידיאלי

 

השדרה נבלמה. זחל"מ המג"ד היה סמוך מאוד לכלי הרכב שנפגעו. ספגנו גלי הדף והמג"ד נחבט בראשו. דברים רבים מדי נשתבשו לאחר שהכל התנהל כשורה.

 

 

גם הקשר השתבש. המק- 191 לחטיבה חדל לפעול. עם מק- 10 לא הצלחתי להשיג קשר לחטיבה. התעודדתי לשמע קולה המרגיע של אלחוטנית הסמח"ט, ליובה היה שמה, שבאמצעותה יצרתי קשר למח"ט.

 

כעת היה ברור למג"ד מדוע נשתבשה התוכנית. מעבר לשתי רצועות המוקשים הייתה רצועה שלישית, שאיש לא האמין בקיומה, גם לאחר שמפקד סיור אחד העיר שפני השטח חלקים מדי ומעוררים חשד.

 

בהתייעצות עם המח"ט, הוא הורה למג"ד להתקדם רגלית. לא היה זה הפתרון האידיאלי (בלשון המעטה).

 

הגדוד היה תקוע בתוך שדה המוקשים תחת הפגזה ארטילרית כבדה ומספר הנפגעים הלך וגדל. השעה הייתה 02:45. צומת רפיח החיוני היה מרוחק 9 ק"מ, השטח היה חולי. חיילים רגלים לא יוכלו לעשות את הדרך לפני שיעלה השחר, וכאשר יגיעו, יהיו עייפים מדי מכדי להסתער. המג"ד לא היה להוט מדי להילחם באור יום וללא טנקים.

 

המג"ד בחר בשיטת פעולה אחרת בלי לבקש את אישור המח"ט (ועל כך היו הרבה ויכוחים וחילוקי דעות לאחר מעשה).

 

נהגי הזחל"מים הדליקו אורות כדי לאפשר לפלסים לראות. לימינם של כלי הרכב שבערו, התקדמו הפלסים אט אט ובדקו את הקרקע שלפניהם. זחל"מ המג"ד נע בעקבותיהם.  בתנועה איטית ומורטת עצבים התקדם הכוח עד שעבר על פני מחסום האש ורצועת המוקשים. כלי הרכב האחרים נעו בדיוק באותו  הנתיב ושיירת הזחל"מים והטנקים עברה בשלום בלי שהתפוצצו מוקשים נוספים. כאשר הטנק האחרון חצה את שדה המוקשים הייתה השעה 04:30 והתחיל להאיר השחר. הקשר עם המח"ט נמשך באמצעות אותה ליובה שהייתה בשבילי כמלאך הגואל.

 

פלוגות הרובאים היו מחופרות היטב ונדרשה כמחצית השעה לארגן מחדש את השיירה. המג"ד לא המתין וארגון השיירה הוטל על הסמג"ד. המג"ד לקח את מחלקת הסיור ושתי פלוגות רגלים בזחל"מים ורכובים ע"ג הטנקים והתקדם לעבר מוצב 5 שהיה היעד הראשון לכיבוש.

 

היה ברור שהתוכנית המקורית חדלה מלהתקיים והשעה דחקה. במקום לנהל קרב מדורג ולתקוף את המוצבים זה אחר זה, היה צורך להסתער על כולם יחד. עם עלות השחר נכבש מוצב 5. כ- 40 מצרים נמלטו ממנו. בהמשך נכבשו מוצב 8 ומוצב 10, בהסתערות רגלית ובסיוע אש פלוגת הטנקים, כל זאת לאור יום ובמספר נפגעים נמוך יחסית.

 

הקרב היותר קשה היה על מוצב 12 ששלט על הצומת, שם הייתה התנגדות מצרית עיקשת וקשה. המוצב נכבש ע"י שתי זרועות התקפה בו זמנית. 30 חיילים מצרים נהרגו, 28 נפצעו ו-40 נלקחו בשבי. הגדוד איבד על מוצב זה חייל אחד. בשעה 09:00 בבוקר דיווחתי לחטיבה: "מוצב 12 והצומת בידינו".

 

כעבור כחצי שעה הופיע בצומת הרמטכ"ל משה דיין, לחץ את ידינו והפטיר: "כל הכבוד, הוכחתם שדבקות במשימה היא מעל לכל".

 

המאפיין העיקרי של הקרב הזה הוא ששום דבר לא פעל לפי התוכנית. כמעט כל התוכניות השתבשו במהלך הקרב, אולם על אף הכל, בוצעו כל המשימות, בשלמות ובמהירות בזכות הדבקות במשימה, היוזמה והתושייה של המפקדים בכל הרמות

 

אחרית דבר

 

כעבור שנים ערך ד"ר מאיר פעיל (היסטוריון צבאי) מחקר השוואתי של קרבות רפיח במלחמת העצמאות, במבצע "קדש" ובמלחמת ששת הימים. בדברי הסיכום כתב בין היתר:

 

"מן הראוי להקדיש דברים אחדים לדמות המפקד הישראלי, שנועד להנהיג את יחידתו בסבכי מלחמת תנועה מודרנית, נוכח פני האויב. קרבות רפיח הוכיחו, לדעתי, מעל לכל ספק, כי ככל שהמלחמה מהירה יותר, כך נדרשים מפקדי המשנה, עד לדרגים הנמוכים ביותר, לקבל החלטות רבות יותר ובנתוני קרב המשתנים בלי הרף.

 

בקרב רפיח במבצע "קדש" -  קשה למצוא ולו מפקד אחד שפעל באותו יום בדיוק לפי התוכנית. כמעט כל התוכניות השתבשו במהלך הקרב, אולם על אף זאת בוצעו כל המשימות בשלמות ובמהירות. ביצוע מעולה זה של המשימות הוא מוצרן הסופי של מאות החלטות, גדולות וקטנות, של מפקדים בכל הרמות, שפעלו כך בסבכי הקרב, כיוון שחונכו על ידי צה"ל להפעיל את יוזמתם ותושייתם, כאשר לנגד עיניהם עומד העיקרון העליון של המלחמה: "הדבקות במטרה". דמות זו של המפקד, החל ברמה הנמוכה ביותר, היא נכס צאן ברזל אשר עלינו להתמיד ולשקוד על טיפוחו, בהנחה מפורשת כי האיכות הנפשית והשכלית של המפקדים היא הערובה החיונית ביותר לניצחון מהיר, מוחץ ומכריע במלחמה המודרנית".

 

 

התפרסם ב''במחנה'', גיליון 43, 6 באוקטובר 2006.

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד