חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

היחס בחברה הישראלית לנפגעים מפעילות ביטחונית

13/11/2011

החברה היהודית  בארץ ישראל נושאת בנטל הקיום הפיזי עוד מלפני קום המדינה ובוודאי ביתר שאת ממלחמת העצמאות ומלחמות ישראל עד היום. המאבק לא תם וכרוך באבידות בנפש – חיילים ואזרחים – בפעילות מלחמתית, בביטחון שוטף, מפעולות איבה ואף נפגעים במסגרת השירות הצבאי, חובה, קבע, מילואים.

 

היחס לנפגעים – חללים, פצועים, נכים, שבויים, נעדרים – לבש צורות שונות במהלך השנים בממדים החברתיים והתרבותיים.

 

בשנים הראשונות למדינה הייתה ההתייחסות לחללים חיילים עטופה במעין קדושה, ההקרבה נתפסה כ"מחיר" ראוי ומוערך. למשפחת השכול יוחס סטטוס מועדף על שום ההקרבה האולטימטיבית. הנופלים היו חלק מהאתוס הלאומי הקולקטיבי וה"מחיר" נתפס כמחיר לאומי כללי יותר מאשר אישי. הנכים – ראויים לכל הערכה וסיוע וכך גם המשפחות השכולות. הדבר היה מלווה במאמץ לאומי להנצחה, לטיפוח בתי העלמין הצבאיים והקמת אנדרטאות קבוצתיות (לא פרטניות) ברחבי הארץ. בשנים אלה עוצב הזיכרון הלאומי על ידי פעולות ומעשים אשר מיסדו את מקומם של החללים באתוס הלאומי: יום הזיכרון לחללי צה"ל, תפילת "יזכור" לחללי צה"ל, עיצוב בול שנתי, הפקת "גווילי אש" מיצירות הנופלים והקמת בתי "יד לבנים" ברחבי הארץ.

 

בסוף שנות השמונים, וביתר שאת בשנות התשעים, כחלק משינויים חברתיים ותרבותיים, חל שינוי גם בדפוסי ההנצחה – השכול הפך מנושא לאומי-קולקטיבי לעניין פרטי-אישי. המשפחות החלו לתבוע שינויים בכיתוב האחיד על המצבות, שבמרכזם העמדת הגדרתם הפרטית את השכול. במקביל לשינויים האחרים בחברה בגישה של הדגשת מקומו וזכותו של היחיד, חדר הנושא גם להנצחה: שוב אין הכיתוב האחיד על המצבה מקודש, יש רצון להבלטת השונה, מוקמים מפעלי הנצחה ייחודיים ויצירתיים לחללים שונים, אינדיבידואליזציה של הנופלים ופלורליזם בדפוסי ההנצחה: פרסים על שם, מרוצים, צעדות, כתיבת ספרי תורה, הוצאת ספרים לזכרם ועוד ועוד.

 

במהלך שנות השמונים, שנות הלחימה בדרום לבנון, התחיל כרסום בנכונות של הציבור הישראלי לשאת במחיר הנפגעים. השהות בלבנון נתפסה כחסרת תוחלת ואופק מדיני. שיא של כרסום זה בא לביטוי עם הקמת החוג של "ארבע אמהות" בעקבות אסון המסוקים בפברואר 1997 בשאר ישוב, שבו נהרגו 73 חיילים בדרכם לשירות מבצעי בדרום לבנון. התגבשה אווירה ציבורית שנרעשה מכל נפגע נוסף עקב השהייה בלבנון ("ארבע אמהות" ואחרים), שהובילה, בסופו של דבר, ליציאה מלבנון. טראומת המחיר במונחי חללים של שנות השהייה בלבנון באה לביטוי בשיח הציבורי הישראלי בכל התקופה ולשיא בבחירות של שנת 1999, כאשר אהוד ברק שם את יציאת צה"ל מלבנון כיעד ראשון במעלה, ועמד, כראש ממשלה נבחר, בהבטחתו בפינוי הסופי מלבנון במאי 2000.

 

החשש מנפגעים בקרב חיילי צה"ל הכביד על קבלת החלטות במלחמה, כפי שבא הדבר לביטוי מיוחד במלחמת לבנון השנייה. במלחמה זו בלט השוני ביחס החברה: "מקבלת" את חללי הטרור האזרחים, אך בלתי סובלנית לחללים חיילים. הבחנה זו אמנם התקיימה קודם לכן בשנות העימות המתמשך באזור עזה, שבו היו יותר נפגעים אזרחים מחיילים, אך מבחינה ציבורית נתפסה כל פגיעה בחייל צה"ל כבלתי נסבלת וגררה תגובה קשה.

 

בכל המלחמות ישנם גם חללים הנפגעים מכוחותינו. הדבר מגביר את הביקורת על הצבא, שלא עושה די להגן על החיילים ואולי, לדעת המבקרים, זה סימן לתפקוד לקוי של הצבא גם בתחומים אחרים. כך הדבר גם לנפגעים בתאונות באימונים בשגרה.

 

פגיעה של חיילים מאש כוחותינו החלה להתקבל במידה רבה יותר של ביקורת מבעבר. היתה דרישה להגביר את הפיקוח האזרחי על הצבא ולהוציא את חקירת התאונות מידי צה"ל.

 

פעילות ציבורית מסיבית של משפחות שכולות בנוגע לתאונות אימונים בשנות השמונים הביאה לשינוי בדרך החקירה של הצבא את התאונות, ואף, בלי קשר ועם קשר לאווירה הציבורית, להקטנת מספר הנפגעים בתחום זה.

 

בשנות השבעים, עם תחילת גל הטרור הפלסטיני, נוספים חללים אזרחים רבים. הם זוכים ליחס שונה, נחות יותר בזיכרון הלאומי. אינם זוכים לקבורה ממלכתית ולא לשאר סימני הסטטוס של חללי צה"ל. אמנם בהקשר הכלכלי הם נתונים לטיפול הביטוח הלאומי כמו חללי צה"ל, אך היחס השונה מוליד מאבק ציבורי שלהם, המביא לכך כי לחללי פעולות איבה בונים אנדרטה בהר הרצל ומציינים ביום הזיכרון השנתי, ערב יום העצמאות, גם את זכרם של האזרחים נפגעי פעולות האיבה בטקס ממלכתי, מהלך שהיה  כרוך בהתנגדות של ארגון "יד לבנים", אשר רצה לשמר ייחוד ביום זה רק לחללי צה"ל.

 

גם היחס לנכי צה"ל משתנה. הרוב המכריע של הנכים אינו עוד מפעילות מלחמתית. מתפתח יחס שונה לנכים השונים. המאבק הציבורי של נכי צה"ל להטבות מלווה בדיון על קביעת דירוג שונה לזכויות לנכים מפעילות קרבית לבין האחרים.

 

במלחמות היו גם שבויים ונעדרים. המדינה השקיעה, ומשקיעה עד היום, מאמץ רב לאיתור נעדרים והחזרת שבויים. המקרה של גלעד שליט, חמש שנים בשבי חמאס, מעורר ויכוח ציבורי קשה (בעיקר לגבי המחיר הנדרש על ידי האויב – שחרור מחבלים-שפוטים עם "דם על הידיים") . הנווט הנעדר רון ארד, מאז 1986, מעורר ויכוח ציבורי לוהט יותר מנעדרים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים.

 

לסיכום, היחס של החברה הישראלית לנפגעים עבר תמורות רבות שעיקרן – חוסר השלמה עם "המחיר" שאנו נתבעים לשלם לטובת ביטחון המדינה.

 

ראוי לציין כי החברה הדתית-לאומית, הנושאת בעשורים האחרונים הרבה יותר בנטל הביטחון (כמו שהיה בעבר בתנועה הקיבוצית), וכך גם במספר הנפגעים, "מקבלת" את הנפגעים כקורבן המתחייב מהלחימה לעצמאות המדינה. בקרב מגזר זה חלו תמורות בדפוסי השירות הצבאי וכתוצאה גם עלייה במספר הנפגעים מקרבם. בולט אצל הדתיים-לאומיים השוני בהתייחסות לנפגעים, והיא דומה דומה יותר לאופן שבו נתפס בקרב החברה הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה.

 

 

הכותב (תא"ל מיל') היה דובר צה"ל ומפקד גלי צה"ל

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד