חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

"מלחמה קטנה ומטריפה שלי"

במלאת 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה, מביא סא"ל (מיל') נתן רונן נקודת מבט אישית על המלחמה. "מתברר שהיכולת של האדם הבודד, אפילו הוא קצין בכיר, לעמוד מול כוח השררה ולעצור עדר שלם רווי תאוות כוח ומאמין באמת שלו - משולה כטיפה בים"
11/06/2012

רציתי לספר סיפור קטן מנקודת ראות של תוכי שיושב על כתף של "פיראט" חכם ואמיץ, שהוא במקרה גם אלוף וגם לוחם וגם איש ספר, אורי שמחוני, שם שאולי כבר נשכח בצה"ל, הרי מי זוכר שהוא בכלל היה הראשון  שהגה את זרוע היבשה ובסוף הקימו סוג של שעטנז, מפקדת כוחות היבשה. איש אמיץ, שצעק בפורומים המתאימים: "זהירות, משוגעים, אתם יורדים מן הפסים!".


בחינה בדיעבד של מה התכוון הדרג המדיני ומה נהיה בפועל, מראה שחבל מאד שלא הקשיבו לתוצאות משחק המלחמה של ר' מה"ד אורי שמחוני ערב מלחמת לבנון הראשונה. היה קונספט שהוזן על ידי הרבה אנשים בעלי אגו ואינטרס, והכול חבר יחד למה שידוע היום כמלחמת השולל של מלחמת לבנון הראשונה, 1982.


המסקנה שלי היא שאולי כדאי היום להקשיב טוב יותר לידלין, ראש אמ"ן לשעבר, למאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, וליובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, במקום להאשים אותם במניעים אישיים פוליטיים או קטנוניים.


תכלית  מלחמת לבנון הראשונה הייתה בשבילי בגדר "הציץ ונפגע", לא בגלל שעשיתי מעשה גבורה כלשהו, ההיפך הוא הנכון. הייתי שם כצופה בחדרי החדרים של מקבלי החלטות, עושי ההיסטוריה, וראיתי מקרוב איך הציניות והסרקזם, תאוות הכוח וההיבריס, האגו, הרוע, הקנאה והיצרים הכי אפלים של אופי האדם, הופכים חשובים יותר ומעצבים, בסופו של עניין, את ההיסטוריה. אחר כך, כמובן, מעצבים יח"צנים גרסה מרוככת של "מה מספרים לעם דרך התקשורת" (כך, למשל, לא, חס וחלילה, מלחמה; לא, חס וחלילה, קידום אינטרסים הדדיים עם משפחות פשע לבנוניות; ולא סגירת חשבונות עם מחבלי הפת"ח, אלא מבצע לשלום הגליל או במילה יפה אחת "מבצע של"ג", הגדרה קליטה ומכובסת), ו"מוכרים את זה לממשלה" ("היו להם מכונות ירייה?" – זוכרים את בגין בבופור?).

המובא להלן הוא נקודת מבט אישית של צופה מן הצד, תוך הבעת דעות אישיות וחוויות סובייקטיביות, שחלקן אולי מוטות או שגויות, שהרי אני רק בשר ודם וסביר בהחלט שהסיפורים והעובדות עליהם אני מספר, יש שיחלקו על משמעותם. איני רוצה להכביר מילים על מהלכי המלחמה, אלא לספר אנקדוטות מן התקופה שלפני המלחמה ובמהלכה.


בשנת 1981 מוניתי ראש לשכת ר' מה"ד במטה הכללי של צה"ל. זו הייתה שנה שבה כבר להטו הרוחות במטה הכללי של צה"ל ובמסדרונות משרד הביטחון. שר הביטחון, עזר וייצמן, סר חינו בעיני ראש הממשלה והוא התפוטר על רקע הסכם השלום עם המצרים והצורך בהרס ההתנחלויות בצפון סיני והעיר ימית. במקומו נכנס ב-1981, אחרי הבחירות, אריאל שרון כשר ביטחון, איש שעלבון אי-קידומו בצה"ל בעבר בער בו מאז ומתמיד, אדם קר רוח וציניקן, בעל תפישות ברורות לגבי איך צריך לנהל מדיניות חוץ וביטחון במזרח התיכון. איש ביצוע מבריק, שפינה והרס בחודש אפריל 1982, רק כחודשיים לפני מלחמת לבנון הראשונה, את כל חבל ימית.


מפקד חיל האוויר, דוד עברי, היה צריך לשקם את התדמית ההרתעתית של חיל האוויר לאחר מלחמת יום הכיפורים. היה בו להט להראות לסורים ולהוכיח, במיוחד לרוסים, שתורת הלחימה שלהם, לפיה "הטיל יכופף את המטוס", לא תחזיק מעמד מול התו"ל שפותח אז בחיל האוויר, ומטוסי האף 16 והאף 15 שנקלטו בחיל בהצלחה מרובה.


במסדרונות המטכ"ל הסתובבו בהלם קצינים בכירים מאד, שקיבלו הבטחות מראש הממשלה או משר הביטחון הקודם להתמנות לאלופים. אריק שרון, "המלך החדש בקריה", היה איש אחר, איש בעל נאמנויות ומחויבויות אישיות רק לאנשים שלו, טיפוס חשדן במיוחד, בעל העדפה לחובשי הכומתות האדומות שלחמו עימו בשדות הקטל של מערכות ישראל ושעל נאמנותם יכול היה לסמוך. רפול, הרמטכ"ל, נחשב "אחד משלנו", גם לוחם אדום כומתה, גם איש ההתיישבות העובדת, וגם שונא ערבים מובהק, שאהב מאד את הפתרון הכוחני של אריק בלבנון מול יאסר ערפאת ואנשיו, תוך ניצול חולשת המדינה הלבנונית השסועה מבפנים. הוא צייד את הנוצרים בדרום לבנון בנשק וחיזק אותם באימונים ובהקמת צבא דרום לבנון החופשי (צד"ל) בראשות המייג'ור סעד חדד. מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) היה אל"מ מאיר דגן (שיהיה לימים יד ימינו של שרון וימונה על ידו לראש המוסד). אחד הדברים הראשונים שעשה שרון עם כניסתו לקריה, היה לסלק חשבונות מן העבר עם יריבים בצבא. חלקם נשלח הביתה, בהם סגן הרמטכ"ל, האלוף קותי אדם, שאיתו הופרה ההבטחה של בגין כי יהיה רמטכ"ל ואחרים. כך מצא את עצמו תא"ל אורי שמחוני – מי שצנח עם רפול ושרון במתלה, בגדוד 890 של הצנחנים - וקצין צנחנים וחי"ר ראשי בהווה, מתמנה לתפקיד אלוף, ראש מה"ד – תפקיד שהיה מובטח וסגור בכתב עם מפקד סיירת מטכ"ל בעבר וגיבור ישראל, קצין מודיעין ראשי, תא"ל דוביק תמרי, שלקה בהלם כתוצאה מהשינוי בתפקיד והדחתו מצה"ל מהיום להיום. 


תפקיד ראש לשכה של חבר מטה הכללי הוא תפקיד אמון רגיש מאין כמוהו בשל החשיפה לסודות מדינה מצד אחד, והצורך להיות שותף, ולפעמים איש ביצוע עלום ומבצע שקט של החלטות "הבוס" בלי טביעת אצבעות שלו, מצד שני. (ראו כאנלוגיה את פרשת רל"ש הרמטכ"ל, אל"מ וינר, בפרשת הרפז-אשכנזי ותבינו), איש המשתתף בכל הדיונים כשומע ורושם, כולל חריצת דין על גורלם וקידומם של קצינים.


האלוף אורי שמחוני, איש ההתיישבות העובדת, קיבוצניק מגינוסר, היה מפקד בצנחנים, מפקד סיירת אגוז, מפקד "גולני", לוחם ואיש ספר, שמצד אחד הרגיש הכרת תודה לרפול ולאריק שרון, שמינו אותו לתפקיד ראש מה"ד, אבל מצד שני, היה איש מודאג מאד כאשר נחשף לתוכנית "אורנים הגדולה" (תוכנית סודית של חיסול הישות הפלשתינאית בלבנון ושינוי המשטר שם, שהייתה חסויה גם ממקבלי ההחלטה בממשלה), ותוכנית "אורנים הקטנה" (תוכנית כניסה ללבנון על בסיס הסרת איום טווח הקטיושות 40 ק"מ צפונה ומחוץ למדינת ישראל, תוכנית לא לגמרי מדויקת בלשון המעטה, שהוצגה כאופציה לאישור הממשלה על מפת 1:1000,000 עם טוש עבה וסכמטי).


לשמחוני היה ברור מיד שכל הקונספט של שינוי המשטר הלבנוני על ידי חבירה לנוצרים וחיסול, לכאורה, של הישות הפלשתינאית כבעיה ישראלית מלבנון, ואולי גם מן המפה הבינלאומית, מבוסס על פנטזיה ועל כרעי תרנגולת. הוא לחם בלבנון באין ספור מבצעים, כולל מבצע ליטני, הכיר מקרוב את יכולת הלחימה המפוקפקת של לוחמי הפלנגות הנוצריות, והיה מודע לשחיתות של משפחות הפשע של הנוצרים בלבנון, הדו-פרצופיות שלהם, הבוגדנות שלהם זה בזה סביב שטחי שליטה של סרסרות ושפחות מין לעולם הערבי, הברחות הסמים והמכוניות. שמחוני ידע כי תוכנית "אורנים הגדולה" היא תוכנית שבה עלול צה"ל לשקוע בבוץ של אדמת לבנון הרבה שנים ולהשאיר שם מאות חיילים הרוגים לשווא. 


בשנת 1982 הייתה מחלקת ההדרכה של צה"ל אחראית לכל בסיסי ההדרכה של צבא היבשה, לפיתוח תורת לחימה של צבא היבשה על כל חילותיו, לפיתוח אמצעי לחימה וגם למחלקת חקר ההיסטוריה של מלחמות ישראל. שמחוני ריכז סביבו במה"ד רק קצינים מצטיינים ולוחמים מעוטרים בעלי ניסיון קרבי מוכח, כמו יוסי בן-חנן, יאיר נפשי ואחרים. קרבתו האישית לשר הביטחון ולרמטכ"ל רפול נתנה לו עוצמה בלתי רגילה וסמכות לא פורמלית שנבעה מן ההרכב האנושי של המטה שלו, שמיד התחיל לעבוד על הקמת מפקדת זרוע היבשה  כרעיון מהפכני (לו התנגדו, כמובן, כל ראשי הפיקודים). במקביל, הכריז על משחק מלחמה חסוי, שבו השתתפו ראשי ענפים ומחלקות רלבנטיים, ההערכה והמחקר של אגף מודיעין, רמ"ט חיל האוויר וצוותו, רמ"ט חיל הים וצוותו, אנשי לוגיסטיקה, רפואה, מבצעים, אנשי מבצעים מיוחדים בראשות סא"ל עוזי דיין, אז מפקד סיירת מטכ"ל, אנשי מילואים מן האוניברסיטאות ומומחים לסוריה וללבנון, שהוחתמו על כתבי סודיות. 


משחק המלחמה הזה נוהל בחודש אפריל 1982, כשבועיים אינטנסיביים, בסודיות מוחלטת, במרתפי "הבור" של המטה הכללי, מרכז השליטה של צה"ל. תוצאות משחק המלחמה הראו שמבחינה טקטית, בשלבים הראשונים של המלחמה, שבהם תתערב סוריה בלחימה בלבנון עם בני בריתה, תזכה ישראל ביתרון טקטי ניכר, אולם אם לא תושג הכרעה מהירה ומיידית של צה"ל מול המחבלים בדרום לבנון (שמשמעה, חריגה של קו 40 הקילומטרים שקיבל את גיבוי הממשלה - קו ואדי ליטני), ואלה ייסוגו לכיוון ביירות, ייאלץ צה"ל להיכנס ללוחמת שטח בנוי, שמשמעה הרוגים רבים משני הצדדים, במיוחד אזרחים רבים, מה שיגרום לבעיית הסברה קשה לישראל. אם תבקש מדינת לבנון סעד בינלאומי מן האו"ם והמעצמות מול פלישה של ישראל לבירתה, ספק אם המעצמות תיתנה לישראל "לגמור את העבודה" מול הכוחות הפלשתינאים. אנו נשלם מחיר דמים כבד וגם לא נשיג, בסופו של דבר, שום הכרעה.


נוצרה בעיה. הסיכומים של משחק המלחמה נערכו והודפסו במספר מצומצם של עותקים ממוספרים היטב, בפיקוח הדוק של קציני ביטחון שדה, אולם רפול, הרמטכ"ל, לא היה מוכן לקרוא את מסקנות המשחק או לדון במשמעויות. העותק הנוסף שהיה אמור להגיע לשר הביטחון נשאר תקוע אצל רל"ש הרמטכ"ל, סא"ל זאב זכרין. אני התנדבתי ללכת לזכרין, לקחת ממנו חזרה את "עותק שר הביטחון" ולמסור אישית ביד לשליש השר, עימו היו לי יחסים טובים. הייתי אמור לבקש ממנו לעיין ב"סיכום המנהלים" שהופיע בתחילת המסמך, ולהשפיע עליו להעביר לעיון שר הביטחון. היה לי ברור לחלוטין, שאם תפרוץ שערורייה מצד הרמטכ"ל על עקיפת סמכות, ראשי יותז, כי, לכאורה, עשיתי זאת ללא ידיעת ראש מה"ד.


להפתעתנו, לא שמענו אפילו צפצוף – כאילו כל משחק המלחמה הרציני מאד הזה, היה סוג של תרגיל חשיבה אינטלקטואלי מבריק, אבל לא רלבנטי.


במקביל לפעילות הקדחתנית של אגפי צה"ל בקריה, התנהלה פעילות חשאית במפקדת המוסד, אי שם בצפון תל אביב. שם חיממו נחיק נבות, מי שהיה אז סגן ראש המוסד, ואבנר אזולאי, קצין הקישור של המוסד לנוצרים בלבנון (ישב בביירות), את האווירה, והציגו את "חזון השלום" ו"תרגיל שתי הציפורים במכה אחת", שלום מדיני, לכאורה, עם המדינה הערבית הראשונה, קרי לבנון. הרעיון היה לגרום לבחירתו של בשיר ג'ומאייל, מפקד הפלנגות הנוצריות, לנשיא לבנון בחסות ישראל, וחיסול הנוכחות הפלשתינית בלבנון. אביו, פייר, סבר כי ישראל תיכשל בתוכניתה, וסיכם עם הסורים כי הבן השני, אמין ג'ומאייל, יירש את אחיו כנשיא לבנון בחסות הפרוטקטוראט הסורי, וכך אמנם היה בעתיד.


בשנים 1980-1981 עסק צה"ל בהכנות לפעולה מקפת יותר נגד הטרור הפלשתינאי. קשרי המוסד עם הנוצרים אפשרו לפיקוד הבכיר של צה"ל לערוך, בחסות הנוצרים, סיורים בשטח עד ביירות, ולקבל את כל המודיעין הדרוש להכנת מבצע צבאי.


מי שראה את הסרט המופלא "ואלס עם באשיר", ושואל את עצמו איך זה יכול להיות? אומר לכם כי מי שישן עם כלבים, שלא יתפלא שהוא קם עם פשפשים ומתגרד בכל הגוף. בשיר ג'ומאייל, הוגדר, אמנם, כמפקד הכוחות הלבנוניים המארוניים, אך בדומה לכל משפחות הפשע הלבנוניות, הוא היה פוליטיקאי אכזרי ביחסיו כלפי יריביו במחנה הנוצרי. על מנת להשתלט על כל הכוחות הנוצרים, שלח את סמיר ג'עג'ע ואת אלי חובייקה – מי שהיו אהובי הממסד הביטחוני הישראלי בזמנו, ואלה רצחו באכזריות, אנסו ועשו טבח נורא במשפחת הנהגת הנוצרים ההרריים של משפחת טוני פרנג'ייה, במה שנקרא "ערב הסכינים הארוכות". אותם טיפוסים, "בני בריתנו", פעילים עד היום בלבנון כיועצים לחיזבאללה.


ב-3 ביוני 1982 היה ניסיון התנקשות של מחבלים פלשתינאים בשגריר ישראל בלונדון. היה זה ה"קאזוס בלי" (עילה למלחמה) האידיאלי שלו ציפה אריאל שרון, וכבר ב-5 ביוני פתח חיל האוויר במבצע "ערצב 19", מבצע שהתרחש יום לפני תחילת מלחמת לבנון או "מבצע שלום הגליל " (שם מכובס, שמשמעו חיובית מבחינה יחצני"ת) - בו הושמדו בתקיפה אחת כ-23 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-80 כלי טיס של חיל האוויר הסורי, ללא אבידות לחיל האוויר הישראלי. כל מערך טילי הקרקע-אוויר הגדול והמודרני של צבא סוריה בבקעת הלבנון הושמד. אגב, באקדמיות צבאיות ברחבי העולם רואים במבצע משולב זה מופת של לוחמה אלקטרונית, דיכוי הגנה אווירית, תפעול נשק מונחה מתקדם וייעודי, שימוש מושכל במזל"טים, ושליטה טקטית ממשל"ט ה"כנרית" החדש של חיל האוויר בקריה, שזה עתה נחנך.


מיד לאחר ניקוי שמי לבנון מטילי הקרקע-אוויר החל המבצע הקרקעי. לראש מה"ד היה מינוי חירום של סגן אלוף פיקוד צפון. הוא עלה לצפון ואני אתו. 


עם תחילת המלחמה, החלה תופעה מוזרה בעיני, שראויה להיחקר על יד סוציולוגים: עשרות לוחמים שתהילתם בעבר חיפשו את האקשן והמלחמה של ההווה, לא יכלו להישאר בתפקיד עורפי, ונהרו, בין אם היה להם תפקיד או לא, לפיקוד צפון, להסתובב בחפ"קים על מנת לתת עצה או סתם להיות קרוב לעשן ולאדרנלין.


יוסי בן חנן חיפש מה לעשות אצל יאנוש בן-גל, מפקד הגיס הצפוני, בסיסי הדרכה גדולים, כמו צאלים, התרוקנו באחת. ת"אל אמציה חן, בעבר מפקד סיירת שקד ולוחם נועז ומעוטר ממלחמת יום הכיפורים, המכונה "פאצי", חיפש אקשן בין הכוחות הלוחמים, תא"ל עמרם מצנע עזב את פו"מ ועלה לצפון, ראש מחלקת אמצעי הדרכה, אל"מ זאב נתיב, בעל עיטור העוז מקרבות אום כתף בסיני ממלחמת ששת הימים, עזב את תפקידו במה"ד, פשט דרגות אל"מ והשתתף יחד עם חטיבת הנח"ל כלוחם מילואימניק מן השורה במשימות החטיבה בלבנון.


במפקדות צה"ל הסתובבו להם "החברים שלנו", הכוחות הנוצריים, בראשות סמיר ג'עג'ע ואלי חובייקה, מיודעינו מפרשיות "ליל הסכינים". קראנו להם tropical fish, בגלל ההופעה המצועצעת שלהם, הדומה לחיילי צעצוע: מדי הסוואה מנומרים בצבעי דגים טרופיים מקושקשים ומגוהצים למשעי, לצווארם מטפחת משי כחולה, נועלים נעלי קרפ גבוהות ומצוחצחות, למותניהם אקדחים ענקיים עם ידית מכסף או מצדף, ומתניידים במרצדסים מפוארים, רובם גנובים מאירופה ומוברחים ללבנון.


"חברים אלה" שלנו, הם אדריכלי הטבח של סברה ושתילה, וגם המבצעים בפועל. ברגע שנרצח האליל שלהם, בשיר ג'ומאייל, בספטמבר 1982, הם עשו לפלשתינאים מה שעשו בלי נקיפות מצפון לבני עמם הנוצרים המארוניים מן הבקעה ומן ההר.


לסיכום, מתברר שהיכולת של האדם הבודד, אפילו הוא קצין בכיר, לעמוד מול כוח השררה ולעצור עדר שלם רווי תאוות כוח ומאמין באמת שלו - משולה כטיפה בים.


אם הבנתם איך משתלבים אינטרסים אישיים, גאווה ותאוות כוח עם פנטזיות ותפישות משיחיות של מנהיגים, תוכלו להבין שאסור לנו, כמדינה קטנה, להסתבך במלחמת ברירה שאין לה קונצנזוס או שאנו יודעים רק איך היא מתחילה, ואין לאף אחד מושג איך תיגמר.

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד