חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

הספר חרות על לב העם

ימי בין המצרים, שבהם מציינים אנו את תאריכי החורבן ויציאת עם ישראל לגלות, הם שלושה שבועות שבהם אנחנו חווים מדי שנה בשנה בעוצמה את הצער והיגון על הגלות המתמשכת ואת הציפייה לגאולה. האבל של ימי בין המצרים יכול, לכאורה, להיראות לנו כתלוש מן המציאות, אולם הוא מחבר אותנו למציאות ומונע מאיתנו לשכוח את העבר
5/07/2012

ימי בין המצרים, שבהם מציינים אנו את תאריכי החורבן ויציאת עם ישראל לגלות, אלו הם שלושה שבועות שבהם אנחנו חווים מדי שנה בשנה בעוצמה את הצער והיגון על הגלות המתמשכת ואת הציפייה לגאולה.

 

האבל של ימי בין המצרים יכול, לכאורה, להיראות לנו כתלוש מן המציאות, אבל ההפך הוא הנכון. האבל מחבר אותנו למציאות ומונע מאיתנו לשכוח את העבר.

 

במעגל השנה היהודי משובצים ימי שמחה של חגים ומועדים וימי צער של אבל וצום, הממלאים אותנו בתכנים ובחוויות הנחוצים לנו כדי לחיות כיהודים. ימים אלו, בעלי משמעות לעם היהודי, נוטעים בנו ערכים, תכנים וחוויות שלאורכם אנו צועדים במהלך השנה.

 

ביום י"ז בתמוז, לאחר תקופה של מצור הובקעה חומת ירושלים והחורבן הפיזי החל. שיאו התחולל במשך שלושה שבועות. מאוחר יותר, בתשעה באב, חל חורבן בית המקדש. יום זה, יום מועד לפורענות בתולדות ישראל ובדברי הימים שלו.

 

ידועות לנו חמש פורענויות שנתרחשו במהלך הדורות, כפי המובא במסכת תענית דף כ"ו עמ' ב':

  • נשברו הלוחות במעשה העגל בתקופת משה רבנו.
  • בוטל קורבן התמיד בימי בית המקדש הראשון ולא מצאו כשבים להקרבה.
  • הובקעה העיר ירושלים בימי צר בזמן חורבן בית שני.
  • אפוסטמוס המלך הנציב הרומי שרף את ספר התורה.
  • הועמד צלם עבודה זרה בהיכל בית המקדש.

הקורא את רשימת הפורענויות ימצא שלכאורה רשימה זו לוקה בחוסר איזון. יש בה פורענויות נוראות ששינו את ההיסטוריה היהודית שהן בכייה לדורות עולם, ויש בה צרות קטנות ביחס לשעתן ולמקומן. כיצד ניתן לכרוך אותן יחדיו?

 

הרי שריפת אפוסטמוס את התורה, אין לנו על מאורע זה שום פרטים, ישנן רק השערות שהיה זה אחד מצוררי ישראל שהשליך את ספר התורה אל האש. מעריכים כי דבר זה היה בזמן בית שני, כ-16 שנה לפני המרד הגדול, בעת שלטונו של הנציב הרומי קומנוס. באותה תקופה התגרו חייליו ביהודים ובקודשי ישראל והדבר גרם למהומות קשות, דבר שהוביל, כנראה, לשריפת ספר התורה. סיפור מעשה זה מובא בספרו של יוסיפוס פלביוס מלחמות היהודים פרק ב': "קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שוד. כי בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר הרומי, ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם (היהודים) ולהביאם אליו. כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחר השודדים לתפסם. ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים וקרעו אותו והשליכו אל האש".

 

בתלמוד הירושלמי (תענית כ"ג, ב') הובאו שתי דעות לגבי המקום שבו אירע הדבר: "רבי אחא אמר במעברתא דלוד ורבנן אמרי במעברתא דטרלוסא. סיפורו של יוסיפוס פלביוס מתיישב לפחות עם "מעברתא דלוד", שבית חורון נמצאת במעבר שבין לוד לירושלים.

 

אפוסטמוס, הקצין הרומאי, שרף את התורה בניסיון להכניע את הרוח היהודית. הוא האמין כי עם האפר המתפזר לכל רוח, תיעלם לה האמונה היהודית. רבים מצוררי ישראל הלכו בדרכו, מתוך אמונה ש"עם הספר" לא יוכל לשרוד ללא הספר. אך הם התבדו. "הספר" חרות על לב העם. האמונה היהודית בוערת בנשמה ולא בספרים. חקוקה בלב ולא בכרכים עבי כרס. אבל לגזור עבור יום זה תענית לכלל ישראל? להשוותו לחטא העגל, לשבירת הלוחות, להעמדת צלם בהיכל ולהבקעת ירושלים?

 

האם בגלל שצורר שרף ספר תורה לפני אלפיים שנה צם העם כולו מזה שנות אלפיים? כמה ספרי תורה נשרפו מאז בכל גלויות ישראל ועד לשריפתם של הנאצים הארורים, עד הצתת בתי כנסת בצרפת, ואפילו הצתת ספר תורה במדינתנו? מדוע מציינים אנו לנצח ספר תורה אחד שנשרף לפני מאה דורות ויותר?

 

אלא מסבירים זאת בעלי המוסר שיש קשר פנימי בין חמשת הדברים שארעו ב"יז בתמוז. בכולם יש ביטוי למשבר הפוגע בתחילה בשורשים הרוחניים וגורם לסדק בחומת האמונה. אין בהם עדיין חורבן, אבל קיימת פגיעה שורשית בצד הרוחני. פגיעה שאם לא תתוקן, הבקע יתרחב עד לחורבן גמור.

 

נכון שמאות ספרי תורה נשרפו מאז בכל גלויות ישראל, הן בצרפת, תורכיה, רוסיה, איטליה וכו'. אלא שאנו מגיבים בשוויון נפש על "הרוג אחד בלבד", על משפחה שהתייתמה, כנראה שאותנו הדברים כבר אינם מזעזעים. מה הרעש שנבכה על נפש אחת. אם בחורבן הבית הראשון והשני, חורבן ביתר, השואה  וכיו"ב, מתו מיליונים, האם בשל כך התמעט צערו של היחיד? האם האדם שוב אינו עולם מלא? אלא נעשינו קהי רגש. לכן הצום בא להחזיר אותנו לשפיות, על כך ששרף אפוסטומוס את התורה על כל אחד ויחיד בעם ישראל  חלה החובה לצום. מותו של כל יהודי באשר הוא שם שקול הוא לשריפת ספר תורה.

 

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד