חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות

11/01/2015
השקדייה פורחת. צילום: יסמין להב

כידוע, קשורים כל חגי ישראל בצורה זו או אחרת לארץ ישראל. ט"ו בשבט מתייחד בעובדה שבכל עצמותו ומהותו הוא חגה של ארץ ישראל, אדמתה, נטיעותיה ופירותיה. ט"ו בשבט הינו חג ייחודי ומיוחד עבור העם היהודי, כיוון שהוא מחבר אותנו חיבור חזק ואיתן לאדמתנו, אדמת ארץ ישראל הקדושה, ומשום כך נוהגים בחג זה לאכול מן הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מנהג שיש לו שורשים עמוקים במסורת הקבלה.


התעצמותו של ט"ו בשבט התרחשה דווקא כאשר היה עם ישראל בגלות, בה התגעגע יותר מכל לארץ ישראל, לנופיה ולפירותיה.


המשנה, בתחילת מסכת ראש השנה, מונה ארבעה ראשי שנים, עמם נמנה גם ט"ו בשבט, המוגדר כ"ראש השנה לאילנות". חשיבות הקביעה של ראש שנה ביחס לאילנות נוגעת למגוון ההלכות הקשורות בהם, למשל, מעשרות וכיו"ב.


המלאכות החקלאיות הבסיסיות – זריעה ונטיעה, תופסות מקום חשוב בהשקפת היהדות. עובדה זו באה לידי ביטוי בתחומים שונים, ואנו נבחן רק אחד הנוגע לענייננו. חכמינו ז"ל מצאו לשי שה סדרי משנה (זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות) רמז ומקבילה בפסוק: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת...." (ישעיהו, ל"ג, פסוק ו') ואמרו: "'אמונת' זה סדר זרעים וכו'. ולמה נתכנה סדר זרעים 'אמונת'? איכר המטמין את הזרעים באדמה אי אפשר לו שלא יעשה זאת בלא אמונה, אחרת הוא דומה כמי שמשליך את הזרעים ומניח להם להירקב במקום לאוכלם. רק מכוח האמונה והביטחון בהקב"ה, שיוריד לו גשמים, ינביט את הזרעים ויצמח לו פירות וירקות, מסוגל האיכר לזרוע את שדהו. זהו למעשה הלקח החשוב מט"ו בשבט, האמונה היא המקשרת את האדם עם האדמה והנטיעה. כגון זה מצאנו באברהם אבינו, עליו נאמר "וְיִטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׂבַע וַיִּקְרָא שָׂם בְּשֵׁם ה' א-ל עולם" (בְּרֵאשִׁית, כ"א, פסוק לֹ"ג).


ט"ו בשבט אינו מוזכר בתורה ואף אינו מועד מדרבנן. הוא מוזכר במשנה במסכת ראש השנה, בפרק הראשון, כתאריך הקובע בעניין מניין השנים לצורך חלק ממצוות התלויות בארץ במשפט: "ראש השנה לאילן". ישראל אמצו ללבם, מתוך חיבתם היתרה לא"י, את יום ט"ו בשבט, והנהיגו בו מנהגים, והבולטים שבהם הם נטיעות חדשות, ואכילת פירות מפירות הארץ. הנטיעות ואכילת הפירות, שניהם כתובים בתורה בספר ויקרא (פרק י"ט) בפסוקים הבאים: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל...ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, אני ה' א-לוקיכם". לאמור, הנטיעה – מטרתה ליהנות מפירותיה, אך לא הנוטע בלבד, אלא הכול נהנים ממנה. וראה את מעשה הזקן שפגש חוני המעגל, שנטע חרוב למען הדורות הבאים, ובכל זאת נוטע – היינו לדורות. מנהגי ישראל בט"ו בשבט מוסיפים חיבה ואהבה לארץ ישראל ומשפיעים מקדושתה עלינו.   

 

סדר ט"ו בשבט

"כי האדם עץ השדה" (דברים כ', י"ט), לימדה אותנו התורה שאסור להשחית את עץ השדה, ולא רק בזמן רגיל אסור לכרות סתם עצים, אלא אפילו בזמן מלחמה יש להקפיד ולכרות "רק עץ אשר ידעת כי לא עץ מאכל הוא". חכמינו אמרו שהכורת עץ מאכל שלא לצורך מסכן את חייו ח"ו. ראש השנה לאילן, הוא בחמישה עשר בשבט כדברי בית הלל, ואנו שמחים ביום זה מפני שזכינו לעלות לא"י, וארץ ישראל נותנת פריה בעין יפה, כי קשורים יחד העם והארץ.

ט"ו בשבט – יום חמישה עשר בשבט, הוא ראש השנה לאילנות, משום שבתקופה זו מלבלבים רוב פירות האילן בישראל וכבר נראים פקיעות הפרי שחנטו. משמעותו ההלכתית של היום נוגעת להלכות רבות. היות שאין "תאריך לידה" נפרד לכל אילן ואילן, קבעו את ט"ו בשבט כתאריך הולדת כללי לאילנות. אם להשתמש בדוגמה אקטואלית, דומה מצב זה למערכת המסים הנהוגה בעולם כולו, כאשר מסים נגבים לאור הכנסות של שנה אחת, ותאריך קבוע מציין את סיומה של שנת מס אחת ואת ראשיתה של שנת מס חדשה.

 

יום לאכילת הפירות

הדרך הטובה ביותר לגמול טוב לאילן היא לברך על פירותיו בכוונה, ולאוכלם בקדושה. על כן נהגו לאכול בט"ו בשבט מפירות האילן ובמיוחד מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, ואם יש פירות שגדלו בארץ ישראל ממש – הרי זה משובח, ומשתדלים להשיג פרי חדש כדי לברך עליו ברכת "שהחיינו".

יש להקפיד במיוחד בליל ט"ו בשבט וביומו באכילת פירות כשרים, דהיינו שאינם ערלה, נקיים מתולעים, ולברך את הברכות על הפירות כדין, כיון שבהם מביא האדם ברכה לפירות האילן. יקדים לברכה את הפרי החשוב ביותר אם רוצה לאכול ממנו.

סדר הקדימה הוא: לחם, עוגות, יין, זית, תמר, ענבים, תאנה, רימון, שאר פירות העץ, פירות האדמה, ולבסוף – בשמים ודברים שברכתם ברכת הריח.

חטא ושעורה – ייקח לחם ויברך עליו, המוציא לחם מן הארץ.

עוגה – יברך עליה, בורא מיני מזנות.

גפן – ימלא כוסו ביין או מיץ ענבים ויברך- בורא פרי הגפן.

זית – ייקח זית שלם ויברך ויכוון על כל פירות האילן – בורא פרי העץ.

תמר – יאכל תמר ואם לא בירך עדיין העץ יברך עליו.

תאנה – ייקח תאנה, יבדוק אותה מתולעים ואם לא בירך עדיין יברך על העץ

רימון – יאכל רימון, ואם לא בירך על העץ עדיין יברך עליו.

יוסיפו באכילת פירות וירקות, וידברו בדברי תורה, ואם הסדר היה בתוך הסעודה שאכלו בה לחם, יברכו ברכת המזון, ואם היה מחוץ לסעודה יברכו ברכת הנהנים.

 

חג הזדהות עם הטבע

במציאות ההיסטורית חרג ט"ו בשבט מן המסגרת הבלעדית של מצוות התלויות בארץ, והפך להיות חגה של ארץ ישראל ויום ההזדהות עם הטבע. ניתן לומר, שכשם שתשעה באב חדר למסורת היהודית כיום ההתייחדות עם חורבן ארץ ישראל, כך מציין ט"ו בשבט את ההפך הגמור: פריחת הארץ, בניינה, יישובה, יפעת הטבע וטיב הפירות שאדמתה מניבה. זכור לי, בעת שהייתי ילד ברומניה, עשו אבותינו מאמצים גדולים, על מנת לזכות לברך בט"ו בשבט על פרי מפירות ארץ ישראל. מנהג זה הפך להיות אקט של הזדהות עם הארץ.


ביום זה, בנוסף לסדר אכילת ממיטב פירות ארץ ישראל, יוצאים גם אל חיק הטבע ומרבים בנטיעות, שכן "כל האילנות להנאתן שלבריות נבראו" – אף אם לא תמיד להנאתנו שלנו.


מסופר במסכת תענית, כ"ג: "פעם אחת היה חוני המעגל מהלך בדרך, ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו: מתי הוא יניב פירות? אמר לו: בעוד שבעים שנה, אמר לו: האם אתה בטוח שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? ענה לו: אני מצאתי את העולם בחרובים, כשם שנטעו אבותיי לי, אף אני אטע לבניי".

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד